<h1>העיטור אות מ' מתנת שכ"מ</h1>
<h2>דף קכה:</h2>
הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור וכו' איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ריש לקיש אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקיימא לן בהא כריש לקיש ואף על גב דכתיב גבי ביכורים ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא (גיטין מ"ז:) אלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי הני מילי גבי אשתו כדקאמרינן שאני הכא דכתיב ולביתך אבל בעלמא אפילו גבי יובל לאו כקנין הגוף דמי כדפרשינן בחלוקת קרקעות. והא דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני ירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות רבן שמעון בן גמליאל אומר אין לו לשני אלא מה ששייר ראשון ואמר רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דמשמע דקנין פירות כקנין הגוף דמי. וההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרה לברתא (קכ"ה:) ומסקינן מסתברא טעמא דבני מערבא משום דאי קדמה סבתא וזבנא זבינה זביני ושמעינן מינה דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל לא תקשי לך הלכתא אהלכתא דהא אמרינן אחריך שאני ובאחריך הוא דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאין לשני לא גוף ולא פירות אלא אחריו של ראשון אבל בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כריש לקיש. והא דאמרינן כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ליתה מיהו היכא דאמר מעכשיו יהיו נכסי לראובן ושמעון יאכל הפירות בחייו קנה שמעון הפירות בחייו וראובן קנה הגוף אחר מיתת שמעון ואם מכר הראשון הגוף השני מוציא מיד הלקוחות והדין סברא דרב אלפס. ומסתברא דרבי יוחנן דפסק כרבן שמעון בן גמליאל למאי דסבירא ליה קאמר וליתה דהלכה כרבי. ובירושלמי (פ"ח ה"ח) גרסינן חזקיה אמר הלכה כרבי והא דאמר רבה מסתברא טעמא דבני מערבא לגבי ראוי ומוחזק הוא דקאמר (דמדקרי) [דמיקרי] ליה ראוי משום דלא הוה ליה זכייה אלא בתר סבתא ורבי אלעזר סבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי כלומר כאילו אמר מעכשיו תזכה הבת לכשתמות סבתא ומוחזקת היא בה ורבה אמר מסתברא טעמא דבני מערבא אף על גב דלכי מייתא סבתא אית לה זכייה לברתה מעכשיו למפרע ראוי הוי דהא כי קדמה סבתא וזבנא זבינה זביני שאם מכרה קרקע לפירות מכורין הן לכתחילה לדברי הכל אפילו לרבי דהא אמרינן יורד ראשון ומוכר ואוכל ואף על פי שגוף הקרקע שלה לאחר מיתה עכישו אין הבת יכולה למחות. ואדונינו אבי הרב זצ"ל אמר אפילו לעשר שנים מוכר אותו כדאמרינן לקמן והרי הוא כקרקע המשועבד לבעל חוב שאין לו בו כח עד שיבא הזמן לגבותו ויתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ראוי הוא הלכך אמר מעכשיו ולכשתמות מוחזק הוא אבל הכא קא מפלגי אם מכר הראשון גוף הקרקע דיעבד דריש לקיש סבירא ליה כרבי דאמר הקרקע יכול למכור לפירות אבל גוף הקרקע לא ואם מכר הקרקע אינו מכור והשני מוציא מיד הלקוחות וכל שכן אם אמר לו אחריך לפלוני ומת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי נותן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דאין לו לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד ואפילו לא אמר לו אחריך דלא שני לן בין אמר לו אחריך לפלוני בין לא אמר לו אחריך לפלני כדפרכינן והתניא יחזרו הנכסים ליורשי ראשון שמע מינה דלא אמרינן אחריך שאני ושמע מינה קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא אחריך נמי תנאי הוא כלומר לא דאמרינן אחריך שאני אלא בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש לא שאני לן באחריך ואפילו באחריך תנאי היא דאיכא מאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כרבי ואיכא מאן דאמר אפילו באחריך כקנין הגוף דמי דאם איתה דשני לן בין אמר אחריך בין לא אמר אחריך רבי יוחנן דפסק הלכה כרבן שמעון בן גמליאל באחריך בלא אחריך נמי הכי סבירא ליה דהא קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא לאו שמע מינה לא שני לן. והלכתא כרבה דאמר מסתברא טעמא דבני מערבא לגבי ראוי והלכה כרבי אלעזר דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. והלכתא כריש לקיש נמי בתלת וליתה לדרבו יוחנן דפסק כרבן שמעון בן גמליאל דרבי יוחנן לטעמיה הוא דפסק אלא הלכה כרבי. וכדאשכחינן בירושלמי בחזקיה דהוא רביה דפסק הלכתא כרבי וכן דעת רבינו חננאל אלא שאמר אחריך כאומר מעכשיו דמי לאו דברי הכל היא ולא פסק הלכתא כהאי טעמא והניח חלק בפירושיו וסיים דבריו ואמר היכא דכתב בפירוש מעכשיו ולאחר מיתה אינו ראוי ואנן כתבינן מאי דסבירא לן.
<h2>דף קכו:</h2>
הדרך השני. מתנת שכיב מרע — והן שני דרכים. האחד, חולה כדרך כל הארץ והוא נקרא שכיב מרע. והשני, הוא מסוכן והוא מצוה מחמת מיתה. גרסינן בפרק יש נוחלין האומר איש פלני בכור לא יטול פי שנים איש פלני בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה. ומסתברא כל היכא דעקר ירושה בפומיה ואמר לא יטול לא ירש אפילו אמר פלני בני לא ירש אלא אחיו ירשו או שאמר ינתן להן לא אמר כלום ואפילו לרבי יוחנן בן ברוקא (ק"ל.) דעד כאן לא קאמר רבי יוחנן בן ברוקא אלא היכא דאמר בני ירש סתמא ולא אמר לא יירש אבל אי אמר פלוני בני לא ירש מתנה על מה שכתוב בתורה הוא ואי אמר איש פלוני לא יירש ולא אמר בני אלא פלני ופלני בני ירשו לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא דאפשר דלאו בריה הוא. ואיכא מאן דסבירא ליה דאי אמר פלני בני לא יירש אלא אחיו ירשו דבריו קיימין כרבי יוחנן בן ברוקא ולא נהירא לן. המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. קשיא להו לרבוותא מכדי האי סתמא דברי הכל היא והא רבי יוחנן בן ברוקא הוא דאמר אמר על בן בין הבנים יירש כל נכסיו דבריו קיימין וריבה לאחד ומיעט לאחד משום ירושה אמאי לא. וניחא להו דרבי יוחנן בן ברוקא בדליכא בכור ומתניתין משום דהשוה להן את הבכור הוא דקאמר לא אמר כלום דהיכא דאיכא בכור אפילו רבי יוחנן בן ברוקא מודה כדתניא בבריתא דלא יוכל לבכר. והיכא דריבה לאחד ומיעט לאחד וליכא בכור לרבי יוחנן בן ברוקא דבריו קיימין אפילו בלשון ירושה. ודמיא להא דגרסינן (קל"א.) שניתם במשנתכם כרבי יוחנן בן ברוקא דתנן לא כתב לה בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך וכו'. ומסתברא דמתניתין תרתי קתני וריבה לאחד ומיעט לאחד אף על גב דליכא בכור אם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום דעד כאן לא קאמר רבי יוחנן בן ברוקא אלא בן בין הבנים סתמא ולא הזכיר ירושת אחרים אבל הזכיר בנים אחרים ומיעט ירושתם הוה ליה כמאן דאמר לא יירשו. והא דאמר שניתם במשנתכם כרבי יוחנן בן ברוקא כסברא דיליה הוא, דאמר התורה נתנה רשות לאב להנחיל והלכך תיקנו בית דין כתובת בנין דכרין מאותו הטעם אבל האב לא ריבה ולא מיעט ולישנא דבי דינא דכתבי יתר על חולקהון דעם אחוהון אין כאן מתנה על מה שכתוב בתורה. וסיפא רבותא קא משמע לן לא מבעיא כי אמר איש פלני בני לא יירש דלא אמר כלום אלא אפילו ריבה לאחד ומיעט לאחד דיהב לבריה ירושה לא אמר כלום ולא מבעיא נמי כי אמר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים דקא עקר ליה מחלק בכורה ומחלק פשוט אלא אפילו השוה להן את הבכור דירושה קא יהיב לא אמר כלום. והלכך מתניתין דברי הכל היא ושמעינן מינה היכא שיש לו שני בנים פשוטים ואמר פלוני בני יירש ארבעה זוזים ופלוני בני יירש את השאר אפילו לרבי יוחנן בן ברוקא לא אמר כלום עד שיאמר בלשון מתנה.
<h2>דף קכח:</h2>
שלח ליה רב אבא לרב יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כרבי יהודה. ושלח ליה רב אבא לרב יוסף האומר תיטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובבנים הבאין לאחר מכן. ורבינו אבן מגש אוקמה בשכיב מרע אבל בריא דאמר תיטול לאו לשון הקנאה הוא וקנין דברים בעלמא הוא. ולא נהירא לן דאי בקנין קנין מעליא הוא. ופירשתי מהו קנין דברים במאמרות.
<h2>דף קכט.</h2>
כתב בין בתחילה בין בסוף בין באמצע משום מתנה דבריו קיימין לרבנן אף על גב דליכא בכור לרבי יוחנן בן ברוקא בדאיכא בכור, היכי דמי מתנה וכו' ואסיקנא כרב ששת דאמר אפילו שני שדות ושני בני אדם קנה. ודוקא תוך כדי דיבור אבל אחר כדי דיבור קיימא לן כריש לקיש דאמר לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי להם במתנה ויירשום. והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבר מעבודה זרה וקידושין ומחרף ומגדף.
<h2>דף קל.</h2>
האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה רבי יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. תניא אמר רבי ישמעאל לא נחלקו אבא וחכמים על אחר במקום בת ובת במקום בן שלא אמר כלום על מה נחלקו על בן בין הבנים ובת בין הבנות שאבא אומר יירש וחכמים אומרים לא יירש. ומסקנא הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא. ודוקא דליכא בכור אבל איכא בכור לא אמר כלום כדקתני בברייתא. ומסתברא דאפילו איכא בכור ואמר איש פלוני בני הקטן יירש כל נכסי כיון דלא אמר יטול פי שנים ולא השוה את הבכור לאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא עד שיאמר פלני בני לא יירש ולא יטול. אי נמי ריבה לאחד ומיעט לאחד שהוא בנו ועוקרו מירושה בתורת ירושה. תוספתא (פ"ז) כיצד אמר על בת הבן בין הבנים או על בן הבת בין הבנות דבריו קיימין וכל שכן בן בין הבנים ובת בין הבנות אבל אמר על בת בין הבנים ואח בין הבנות לא אמר כלום וזהו שאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא לא נחלקו אבא וחכמים על אח בין הבנות ובת בין הבנים על מה נחלקו על בן בין הבנים ובת בין הבנות שאבא אמר יירש וחכמים אמ' לא יירש.
<h2>דף קלא.</h2>
בעי רבא בבריא האיך ולא איפשיט ולא עבדינן בה עובדא.
<h2>דף קלא:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא. תשובה מריש מתיבתא דוקא דאית ליה בני לא עשאה אלא אפטרופא אבל לית ליה בני מתנה מעליא היא. תשובה לרבינו אלפס דוקא שיהא כתוב בשטר וכך אמר לנו פלוני בן פלוני כתבו ותנו לפלנית אשתי כל נכסי אבל אם הייתה צואה בלבד החזיקה בנכסים ואינה אפטרופא. ולא בריר לן. פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפטרופא בנו קטן מאי אמר שמואל אפילו בנו קטן המוטל בעריסה. איכא מאן דאמר דוקא דאיכא אחרים קטנים אבל גדולים לא ולא נהירא לן. וכתב רבינו חננאל קשיא לן דהא קיימא לן אם אמר על תינוק בין הבנים יירש כל נכסי נאמן וטעם מפורש לא מצינו ויש לומר כפשוטן של דברים מתניתין באמירה כדקתני האומר ודשמואל בכתיבה. ולא אתברר ליה הא דאמרינן לקמן (קל"ג.) אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה וכו' ואמר ליה רב נחמן גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך כרבי יוחנן בן ברוקא אימא הלכה כרבי יוחנן בן ברוקא דשמעתך כוותיה [אזלא]. אלמא רבי יוחנן בן ברוקא בכתיבה נמי אמר. ורב אלפס נמי הכי סבירא ליה דוקא אומר אבל כותב לא דהא קיימא לן כרבי יוחנן בן ברוקא. והא דרב הונא בשאר יורשין כגון בבת בין הבנות ואח בין האחים אבל בן בין הבנים לא עשאו אלא אפטרופא בכתיבה כדאיתא בהלכות. ואיכא דמדחו ואמרי דרבי יוחנן בן ברוקא בבן בין הבנים דהוו אחים מאבא ולא מאמא והא דעשאו אפטרופא דהוו אחים מאמא ומאבא. ומסתברא דהא דאמר על תינוק בין הבנים יירש כל נכסי נאמן משום דקאמר בלשון ירושה והכא כגון דקאמר כל נכסי לאשתי או נכסי לבני ולישנא דעלמא הכי איתא כדגרסינן (ק"נ.) אמר מטלטלי לפלוני והיכא דלא אמר לא לשון ירושה ולא לשון מתנה אף על גב דנכסי לך בעלמא לשון מתנה הני מילי בשאר יורשין אבל בבנו ואשתו לא עשאן אלא אפטרופין דלא עקרינן נחלה דאורייתא אלא בפירוש. ושוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא (קמ"ד.) דאי נכסי לך לשון ירושה ליקני כירושה דבת בין הבנות ואי לשון מתנה ליקני דאפילו אחר במקום בן קני בלשון מתנה הלכך ליכא טעמא אבל אם אמר כל נכסי ינתנו לאשתי או לבני במתנה קנו. וכתב רבינו חננאל הא דאמרינן לא עשאו אלא אפטרופא בדלא שייר (ק"נ:). פשיטא בנו ואחר אחר במתנה ובנו אפטרופא אשתו ואחר לאחר במתנה ואשתו אפטרופוס [נ"א אשה ובנו אשה במתנה ובנו אפטרופוס] ארוסה ואשתו גרושה אשתו גרושה משום מתנה. אבעיא להו בת אצל הבנים ואשה אצל בני (הבנים) [הבעל] מאי וקיימא לן כרבינא משום דרבא דאמר בכלהו קני לבר מאשתו ארוסה ואשתו גרושה. בעי רבא בבריא האיך ולא אפשיט.
<h2>דף קלב.</h2>
תניא הכותב פירות נכסיו לאשתו גובה כתובתה מן הקרקע למחצה לשליש ולרביע גובה כתובתה מן השאר כתב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שטר חוב וכו' אסיקנא אמר רב נחמן הלכתא תקרע כתובתה עד ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מכאן ומכאן דאומדן דעתא הוא דניחא לה דתפוק קלא דכתבינהו ניהלה לכולהו נכסי. ומסתברא דוקא באשתו ארוסה ואשתו גרושה דמשום קלא דניחא (ליה) [לה] מחלה לכתובתה דהא קניא להו להנהו נכסי אבל בכולהו משום קלא דאפטרופוס לא מחלה לכתובתה שהרי אין לה כח לעשות חפצה בהן הלכך לעולם כתובתה קיימת דאי לא תימא הכי לוקמה בכולהו ואפילו בנשואה וטעמא דיצא עליה שטר חוב מפסדא הכל הא לא יצא עליה שטר חוב לא מפסדא וקניא לאפטרופסות אלא לאו שמע מינה משום אפטרופסות לא מחלה כתובתה וכן הלכתא. ותניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו מתנתו קיימת רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו קיימת שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן לאחרים ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא דאזלינן בתר אומדן דעתא. ובתשובות לרבינו האי גאון סברא דילנא ודאבא מרי ידיע בדיני מעולם למיזל בתר אומדנא ומידק דייקנא בתר עיקר מעשים שלא יהא בהן מרמה וגזל ועול ולמיזל בתר קושטא ותריצותא דמעשים ולגלויי כל מעשים ולאורויי לאמיתותא כדאמור רבנן (שבועות ל':) מנין לדיין שיודע בדין אחד שהוא מרומה שלא יאמר וכו' ואמרינן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא ורבוותא דהוה בהון יראת שמים הכי הוה סוגייהו ומנהגן כדאמר ליה רב חסדא למרי בר איסק (כתובות כ"ז:) הכי דייננא לך ולכל אלמי חברך. (קכ"ח:) שלח ליה רב אבא לרב יוסף בר חמא (קכ"ח:) האומר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כרבי יהודה. ושלח ליה רב אבא לרב יוסף האומר תיטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובבנים הבאין לאחר מכן. ורבינו אבן מגש אוקמה בשכיב מרע אבל בריא דאמר תיטול לאו לשון הקנאה הוא וקנין דברים בעלמא הוא. ולא נהירא לן דאי בקנין קנין מעליא הוא. ופירשתי מהו קנין דברים במאמרות.
ונקיטינן לסברא דרבוותא דכותב כל נכסיו לאשתו אצל בנים ואצל יורשין בין בבריא בין בשכיב מרע לא עשאה אלא אפטרופא אבל במקצת קנתה (דדוקא) [ודוקא] כותב בלשון מתנה אבל כותב בלשון ירושה לא. והכותב כל נכסיו לבנו בין שאר הבנים ואפילו קטן בין בלשון ירושה בין במתנה בין בבריא בין בשכיב מרע לא עשאו אלא אפטרופא ובמקצת בין במתנה בין בירושה קנה. ודוקא כותב אבל אומר כל נכסיו לאשתו בין בכולן בין במקצתן בין בבריא בין בשכיב מרע בלשון מתנה קנתה בלשון ירושה אפילו אפטרופא אינה. ואם אמר כל נכסי לבני בין בירושה בין במתנה בין בכולה בין במקצתה קנה ואם הוא בריא וקאמר בלשון מתנה וקנו מידו קנה ואם אמר בלשון ירושה אפילו קנו מידו לא קנה והיינו בעיא דרב פפא ולא אפשיטא. הכי פסקא לרבינו אבן מגש. ולסברא דילן ליכא פלוגתא בין כותב לאומר דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. ואי אמר בלשון ירושה בפירוש לכל מי שראוי ליורשו אפילו בן בין הבנים. ואי נמי בלשון מתנה בפירוש בין ראוי ליורשו בין אינו ראוי ליורשו קנה אבל אי אמר נכסי לך בראוי ליורשו כגון בת בין הבנות דבריו קיימין דהא בין בלשון מתנה בין בלשון ירושה קנתה לרבי יוחנן בן ברוקא. אבל בן בין הבנים כיון דלא אמר בפירוש מתנה וירושה לא (עשאה) [עשאו] אלא אפטרופא. והכותב נכסיו לאשתו בלשון מתנה בפירוש קנתה אבל בלשון נכסי לך אף על גב דבעלמא באינו ראוי ליורשו מתנה היא הכא אפטרופא. ובת אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל לא מבעיא בלשון ירושה דלא קני כדאמרינן לעיל (ק"ל.) לא נחלקו אבא וחכמים על אחר במקום בת ובת במקום בן שלא אמר כלום ואפילו אפטרופא אינה אלא אפילו נכסי לך דבעלמא לשון מתנה הכא לא קני עד דאמר בפירוש מתנה והכי מסתברא לן. ובתשובות אשכחן לרבוותא קמאי בשאילתא דמתיבתא בפסקי מר רב יוסף בר חנינא בהאי לישנא כי אמור רבנן היכא דכתב נכסי לחד ברא לא עשאו אלא אפטרופא הני מילי היכא דכתב אי נמי דפקיד מחמת מיתה ואמר כתבו ותנו שלא גמר להקנותו אלא בשטר ואפטרופוס שווייה אבל אי גלי דעתיה דלאקנויי בקנין גמור קא מכוין אף על גב דכתב ואף על גב דבלשון ירושה בלבד קנה וכל שכן בלשון מתנה הרי זו מתנה לפום מאי דגלי לן דעתיה.
<h2>דף קלב:</h2>
תנן התם הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובה. רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אף על פי שלא כתב לה כתב לה אף על פי שלא קבלה עליה. ותניא אמר רבי יהודה במה דברים אמורים שהיתה שם וקבלה עליה אבל היתה שם ולא קבלה עליה קבלה עליה ולא היתה שם לא איבדה כתובתה. וקימא לן כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ואסיקנא דאתותבו רב ושמואל ורבי יוסי בר חנינא דכולהו לא בעו קיבלה — והא רבי יהודה היתה שם וקיבלה עליה בעי וסלקא בתיובתא. ואמר ליה רבא לרב נחמן הא רב והא שמואל והא רבי יוחנן מר כמאן סבירא ליה אמר ליה שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה ודוקא היתה שם וקבלה עליה כדקתני בבריתא אבל לא עשאה שותף לא איבדה כתובתה ודלא כרב ושמואל דאמרי אפילו לא יהיב לה בעל מידי מחלה ודלא כרבי יוסי ברבי חנינא אלא כיון שעשאה שותף וקבלה בפני עדים מה שהבעל נתן לבניו לפניה איבדה כתובתה. ודוקא קרקע אבל מטלטלין לא. ואמר שמואל אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו איבדה כתובתה וכן הלכתא. וגרסינן בתוספתא דפאה פרק קמא האי ברייתא ומסיים בה אמר רבי יוסי במה דברים אמורים שקבלה עליה לשם כתובה אבל לא קבלה עליה לשם כתובה מה שנתן נתן וגובה כתובתה משאר נכסים. ובתשובות דמתיבתא מהודעין אנחנא דלא מבטלינן כתובה דאתתא אלא במידי דבריר שפיר או מחילה או תשלומין בהודאה או בעדים ועד דלא מצטביא ומקני מינה או דהות תמן ואמרה להו לסהדי קבילית עלי האי מימרא והוו עלי סהדי לא מבטלינן כתובתה אבל שתיקותא דהכא לאו כלום הוא ולא דיינינן ביה ובעיוני דעתא מתיידע דשתיקותא לבטולי שטר חוב לא דינא הוא והכי דיינינן במתיבתא. ובתשובות רבינו קלונימוס הנשיא מנרבונא כתב דשתיקה בדורות הראשונים מהניא והשתא מחמת כסופא הוא דשתקה. ההוא דאמר להו תלתא לברת ותלתא לברת ותלתא לאנתתא שכיבא חדא מבנתיה וכו'. פירש רבינו אלפסי בחייו ורבינו אבן מגש פירש מתנת בריא היתה דאי שכיב מרע אחולי אחילתיה לגמרי ואפילו עמד והדר קני לית לה ולא מידי. וצריכא עיונא.
<h2>דף קלג.</h2>
ההוא דפלגינהו לנכסיה לבריה ולאנתתיה שייר חד דקלא סבר רבינא למימר לית לה אלא דקלא. לישנא דרב אלפס. וגמרא דילן ההוא דפלגינהו לנכסיה לבניה ולא גרסינן לאתתיה ושייר חד דקלא ואסיקנא מגו דנחתא לדקלא נחתא לה לכולהו נכסי. אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה וכו' דילמא כהאי אמרת דההוא דהוה שכיב אמרו ליה נכסי למאן דילמא לפלוני אמר להו אלא למאן ואמרינן עלה אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ועל כרחיך ראוי ליורשו כגון בת בין הבנות ואח בין האחים ובן הבת בין הבנות ובת הבן בין הבנים דאי בן בין הבנים ואמר נכסי לך הא אמרינן לא עשאו אלא אפטרופא. סבר רמי בר חמא למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונת מנכסיו ואם לאו אין אלמנתו נזונת מנכסיו ואמר ליה רבא מגרע גרע ירושה דאורייתא אלמנתו נזונת מנכסיו מתנת שכיב מרע דרבנן לא כל שכן והלכך בין כך ובין כך נזונת והא דתנן אין מוציאין לאכילת פירות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדין וכו' דמשועבדין מחיים אבל מתנת שכיב מרע דלאחר מיתה לא דחיא חדא מנייהו לחבירו ותרווייהו קנו כדכתב רב אלפס. ואיכא לעיוני בהא דגרסינן בפרק מציאת האשה (כתובות ס"ט.) אחין ששעבדו מהו וכו' ואמרינן בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות אלמא אפילו במשעבדי לאחר מיתה אינה ניזונית. ואיכא מאן דאמר ממשעבדי דאורייתא אינה נזונית ממשעבדי דרבנן נזונית.
שלח ליה רב אחא בר עויא לדברי רבי יוחנן נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. ומסתברא דוקא נכסי לך שאינו לשון מתנה בראוי ליורשו אבל לראשון במתנה ואחריו לפלוני מת ראשון קנה שני ויש לה הפסק כדתניא האומר תנו שקל לבני בשבת וראויין לתת להן סלע נותנין להן סלע אל תתנו להן אלא שקל אין נותנין להן אלא שקל ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן בין אמר תנו בין אמר אל תתנו אין נותנין להן אלא שקל. והא הכא דיורשין נינהו ויש לה הפסק. וחזינן לרבינו אבן מגש פירושא ולא נהירא לן. (והלכתא) [והלכך?] נכסי לך בראוי ליורשו לשון ירושה הוא וירושה אין לה הפסק לבר מבן אצל הבנים דעשאו אפטרופא. ובשאינו ראוי ליורשו לשון מתנה לבר מאשה ובת אצל הבנים וכל שכן אם אמר יהא לפלוני כך וכך שהוא לשון מתנה.
<h2>דף קלג:</h2>
הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היו בניו נוהגין כשורה זכור לטוב. וקיימא לן כתנא קמא דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא וכו'. ירושלמי הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. ומסתברא דוקא בניו ודוקא לא שייר להם כלום אבל שייר ונתן במתנה לעניים ולעשירים מממונו זכור לטוב. ירושלמי חד בר נש אפקיד נכסוי גבי רבי אבא בר ממל אמר ליה אי הוו בנוי דהנייה סב פלגא והב להון פלגא קמון בנוי ונסבון פלגא בתר יומין בעון אתון מעור עמיה אמר לון לא אמר אבוכון הב להון פלגא אלא אי הוו דהנייה הב להון פלגא וסב לך פלגא כדין דאתון קקו [פדיטו] הבו לי מה דיהבית לכון. שמעינן מינה בלשון מתנה מעביר נחלה אפילו למי שאינו ראוי ליורשו בלא שיור והוא שלא אמר לא יירש. ומה שכתב רבינו האי גאון בתשובה דהכותב כל נכסיו לאחרים לא שהניח בניו לגמרי דאם כן מתנה על מה שכתוב בתורה הוא. לא דייק לן. ומה שכתוב בטופס השטר שיור ארבעה זוזי כדי שיהא רוח חכמים נוחה הימנו.
<h2>דף קלה:</h2>
מי שמת ונמצאת דייתקי חגורה לו על יריכו הרי זו אינה כלום זכה בה לאחר בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין דבריו קיימין. תנו רבנן איזו היא דייתקי דא תהא למיקם ולהיות. איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. ואי כתיב הכי, גופא קני מעכשיו ופירא לאחר מיתה וכן השיב רבינו משולם ברבי קלונימוס. ואיכא מאן דאמר דהכי קאמר ליה מהיום אני נותן לך ואם ארצה לחזור בי אחזור ואם לא אחזור יהא שלך מהיום ולאחר מיתה. שלח רבי אלעזר לגולה משום רבינו שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ורבי יוחנן אמר תיבדק מאי תיבדק כי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי. ואמר נמי שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת רואין אם כמיפה את כוחו כותבין ואם לאו אין כותבין היכי דמי מיפה את כוחו כדאמר רב חסדא (קל"ו.) דכתיב ביה וקנינא מניה מוסף על מתנתא דא הכא נמי דאמר אף כתובו וחתומו והבו ליה. אתמר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין ואוקימנא בפרק מי שמת (קנ"ב.) במיפה את כוחו כרבי יוחנן וכן הלכתא.
<h2>דף קלו.</h2>
הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה רבי יוסי אומר אינו צריך קא סבר זמנו של שטר מוכיח עליו. ודוקא מתנת בריא אבל מתנת שכיב מרע לא צריך. ובעא מניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו ואסיקנא בהקנאה אינו צריך בין אקנייה וקנינא מניה בין וקנינא מניה ואקנייה בדוכרן פתגמא דהוה קדמנא פלוני ופסק רב הלכה כרבי יוסי ודוקא בממונא אבל בגיטין דאיסורא אתקין רב מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו כדאיתא בפרק המגרש (גיטין פ"ה:). ורב נחשון גאון אמר נהיגי במתיבתא כרבי יהודה כתקנת רב בגיטין ורבינו חננאל שני בין מתנה לגט דאיסורא הוא.
<h2>דף קלו:</h2>
הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור וכו' איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ריש לקיש אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקיימא לן בהא כריש לקיש ואף על גב דכתיב גבי ביכורים ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא (גיטין מ"ז:) אלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי הני מילי גבי אשתו כדקאמרינן שאני הכא דכתיב ולביתך אבל בעלמא אפילו גבי יובל לאו כקנין הגוף דמי כדפרשינן בחלוקת קרקעות. והא דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני ירד הראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות רבן שמעון בן גמליאל אומר אין לו לשני אלא מה ששייר ראשון ואמר רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דמשמע דקנין פירות כקנין הגוף דמי. וההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרה לברתא (קכ"ה:) ומסקינן מסתברא טעמא דבני מערבא משום דאי קדמה סבתא וזבנא זבינה זביני ושמעינן מינה דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל לא תקשי לך הלכתא אהלכתא דהא אמרינן אחריך שאני ובאחריך הוא דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאין לשני לא גוף ולא פירות אלא אחריו של ראשון אבל בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כריש לקיש. והא דאמרינן כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי ליתה מיהו היכא דאמר מעכשיו יהיו נכסי לראובן ושמעון יאכל הפירות בחייו קנה שמעון הפירות בחייו וראובן קנה הגוף אחר מיתת שמעון ואם מכר הראשון הגוף השני מוציא מיד הלקוחות והדין סברא דרב אלפס. ומסתברא דרבי יוחנן דפסק כרבן שמעון בן גמליאל למאי דסבירא ליה קאמר וליתה דהלכה כרבי. ובירושלמי (פ"ח ה"ח) גרסינן חזקיה אמר הלכה כרבי והא דאמר רבה מסתברא טעמא דבני מערבא לגבי ראוי ומוחזק הוא דקאמר (דמדקרי) [דמיקרי] ליה ראוי משום דלא הוה ליה זכייה אלא בתר סבתא ורבי אלעזר סבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי כלומר כאילו אמר מעכשיו תזכה הבת לכשתמות סבתא ומוחזקת היא בה ורבה אמר מסתברא טעמא דבני מערבא אף על גב דלכי מייתא סבתא אית לה זכייה לברתה מעכשיו למפרע ראוי הוי דהא כי קדמה סבתא וזבנא זבינה זביני שאם מכרה קרקע לפירות מכורין הן לכתחילה לדברי הכל אפילו לרבי דהא אמרינן יורד ראשון ומוכר ואוכל ואף על פי שגוף הקרקע שלה לאחר מיתה עכישו אין הבת יכולה למחות. ואדונינו אבי הרב זצ"ל אמר אפילו לעשר שנים מוכר אותו כדאמרינן לקמן והרי הוא כקרקע המשועבד לבעל חוב שאין לו בו כח עד שיבא הזמן לגבותו ויתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ראוי הוא הלכך אמר מעכשיו ולכשתמות מוחזק הוא אבל הכא קא מפלגי אם מכר הראשון גוף הקרקע דיעבד דריש לקיש סבירא ליה כרבי דאמר הקרקע יכול למכור לפירות אבל גוף הקרקע לא ואם מכר הקרקע אינו מכור והשני מוציא מיד הלקוחות וכל שכן אם אמר לו אחריך לפלוני ומת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי נותן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דאין לו לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד ואפילו לא אמר לו אחריך דלא שני לן בין אמר לו אחריך לפלוני בין לא אמר לו אחריך לפלני כדפרכינן והתניא יחזרו הנכסים ליורשי ראשון שמע מינה דלא אמרינן אחריך שאני ושמע מינה קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא אחריך נמי תנאי הוא כלומר לא דאמרינן אחריך שאני אלא בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש לא שאני לן באחריך ואפילו באחריך תנאי היא דאיכא מאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כרבי ואיכא מאן דאמר אפילו באחריך כקנין הגוף דמי דאם איתה דשני לן בין אמר אחריך בין לא אמר אחריך רבי יוחנן דפסק הלכה כרבן שמעון בן גמליאל באחריך בלא אחריך נמי הכי סבירא ליה דהא קנין פירות כקנין הגוף דמי אלא לאו שמע מינה לא שני לן. והלכתא כרבה דאמר מסתברא טעמא דבני מערבא לגבי ראוי והלכה כרבי אלעזר דאמר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. והלכתא כריש לקיש נמי בתלת וליתה לדרבו יוחנן דפסק כרבן שמעון בן גמליאל דרבי יוחנן לטעמיה הוא דפסק אלא הלכה כרבי. וכדאשכחינן בירושלמי בחזקיה דהוא רביה דפסק הלכתא כרבי וכן דעת רבינו חננאל אלא שאמר אחריך כאומר מעכשיו דמי לאו דברי הכל היא ולא פסק הלכתא כהאי טעמא והניח חלק בפירושיו וסיים דבריו ואמר היכא דכתב בפירוש מעכשיו ולאחר מיתה אינו ראוי ואנן כתבינן מאי דסבירא לן.
<h2>דף קלז.</h2>
והא דתניא נכסי לך ואחריך לפלני יורד הראשון ומוכר ואוכל רבן שמעון בן גמליאל אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד דקשיא דרבי אדרבי ודרבן שמעון בן גמליאל אדרבן שמעון בן גמליאל אסיקנא הא דאמר רבי השני מוציא מיד הלקוחות לגופא והא דאמר רבי יורד הראשון ומוכר ואוכל לפירות כלומר שאוכל מהן כל צרכו ומוכר מהן ונהנה מדמיהן. ירושלמי (פ"ח ה"ח) אוכל פירות קרקע וקונה קרקע דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. ומסתברא דרבן שמעון בן גמליאל סבר ראשון אין לו למכור אלא לאכול שאין לראשון אלא אכילת פירות בלבד. והני מילי לכתחילה אבל דיעבד אין לשני אלא מה ששייר ראשון בין לגופא ובין לפירא. לרבינו אפרים הא לגופא הא לפירא שמע מינה דרבן שמעון בן גמליאל דפליג עליה סבירא ליה דאפילו מכירת קרקע לפירות לית ליה לראשון גזירה שמא ימכור את הגוף או שמא ישתקע ביד הלוקח ואפשר שימות הראשון בחיי השני שהשני ראוי ליטול ואינו מוצא. והרב אדוננו אבי זצ"ל אמר יורד ואוכל דקאמר רבי לפירות שיכול למכור קרקע לפירות עד עשר שנים ואם מת בחמש הלוקח אוכל פירות עד עשר ורבן שמעון בן גמליאל סבר אין לו אלא אכילת פירות ואם מת בחמש השני מוציא הקרקע מיד הלוקח. ומה שהקשה רבינו אבן מגש לפירות פשיטא ליתה לא לקושיא ולא לפירוקא וטעמא דרישא הוה ליה לפרושי. ולסברא דרב אלפס הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בתרווייהו ולסברא דילן הלכה כרבי. ירושלמי חזקיה אמר הלכה כרבי אמר רבי ינאי מודה רבי שאינה מתנה במתנת שכיב מרע רבי יוחנן אמר ולא במתנת בריא כהדא חדא אתתא כתבה נכסה לחד בר נש צרכת וזבנת לבעלה רבי חייא בר מריא עאיל עובדא קומי רבי יוסי (לא כן אמר חזקיה הלכה כרבי מאי דזבנת זבנת ורבי יוחנן אעל עובדא קומי רבי יוסי) לא כן אמר רבי ינאי מודה רבי שאינה מתנה במתנת שכיב מרע ורבי יוחנן אמר ולא במתנת בריא והדא אתתא כיון דבעלה זקוק מספק לה מזונה לא כמתנת שכיב מרע הוא. עד כדון זקוק מספק לה פיתא וקטנית דלמא בעין ותרנגולין מן מה דתני הראשון מוכר ואוכל הדא אמרה מוכרת אפילו לוכל דברים מעולין בעל מתיבתא. אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ומודה רבן שמעון בן גמליאל שאם נתנן במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום מאי טעמא אמר אביי מתנת שכיב מרע אימת הויא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך. אמר רבי זירא אמר רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אפילו היו בהן עבדים ושפחות והוציאן לחירות. ודוקא שמכר ונתן לאחר אבל לעצמו כגון בנו קטן לא עשה ולא כלום. גרסינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"ה:) אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלני ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי וכו' ואמר אביי נכסי לך ואחריך לפלני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות גמרא עד אחריך לקני בעל לא לקני.
<h2>דף קלז:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפילו עומד וצווח ורבי יוחנן אמר לא קנה ולא פליגי כאן בשותק ולבסוף צוח כאן בצווח מעיקרא. והני מילי בשכיב מרע אבל במתנת בריא לא קנה עד דקנו מיניה אי נמי עד דמטי שטרא לידיה וכיון דקביל שטרא (בקנין) [וקנין] לא מהני צווח. אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן ולא חזינא לרבוותא פסקא דילהון בהא מלתא. וסברא דילן באות זיין.
<h2>דף קלח.</h2>
תנו רבנן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלני וארבע מאות לפלני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מכולן אבל אם אמר אחריו לפלני ואחריו לפלני כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו. לרבינו אלפס גובה מכולן כפי מה שצוה לתת לכל אחד ואחד. וכי לא משתכח נמי שקיל כהאי דינא.
<h2>דף קלח:</h2>
תנו רבנן תנו מאתים זוז לפלני בעל חובי בחובו אין לו אלא חובו בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודלמא בראוי לו בחובו קאמר הא רבי עקיבא היא דדייק לישנא יתירא. שמע מינה דלא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא כגון שכתוב בו זמן שבוע או שנה [עי' כתובות צ"ד:] (וע"ע ב"ב קע"א.) וליכא למיקם עלה דמלתא או זוזי דלא אפשר לברורי כמה וכל דכותיה אבל איכא למידק בשטרא בלישנא יתירא כי הכא לא אמרינן ביה יד בעל השטר על התחתונה. ומסתברא דוקא דאמר בחובו או בראוי לו דדייקינן לישנא יתירא אבל סתמא רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן כדגרסינן בפרק אלמנה נזונית (כתובות צ"ו:) הא למה זה דומה לשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן וכו'. תנו רבנן שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני העדים חותמין אף על פי שאין מכירין לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אין כותבין אלא אם כן מכירין לפיכך כשהוא גובה אין צריך להביא ראיה ובמסקנא הלכתא אין חוששין לבית דין טועין וכו' וכותבין אף על פי שאין מכירין דבי דינא בתר עדים דייקי וכשהוא גובה צריך להביא ראיה. ואמר רב כהן צדק אי לא מייתי ראיה לחרמון סתמא על כל מאן דאית להון מאבוהון מידי וקא כפר. ואנן כתבינן לעיל דמאן דאתי מחמת צואה טענת בריא הוא ומשבעינן ליה שבועת היסת. וגבי גט חליצה אין חולצין אלא אם כן מכירין ואין ממאנין אלא אם כן מכירין לפיכך כותבין גט חליצה ומיאון אף על פי שאין מכירין דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי וחיישינן לטעות דבתראי. ומסתברא דוקא תלתא דלא חיישינן לבית דין טועין אבל קיבלו חד ותרי לדינא היכא דאיכא למיחש לטעותא חיישינן כדאמרינן בהודאה (סנהדרין ל'.) כל כי האי גונא חיישינן לבית דין טועין. וכן הלכתא.
<h2>דף קמא:</h2>
גרסינן בפרק מי שמת האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים כו' ומתניתין בשכיב מרע. ההוא דאמר לה לדביתהו נכסאי להאי דמעברת אמר רב הונא הוי מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קנה. וליתה לדרב הונא בעובר דידיה ופסקיה דרבינו יצחק אלפס בפרק אלמנה לכהן גדול הלכה כרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי ברבי יהודה ומזכה לעובר לא קנה אפילו במתנת אב דהא פסק הלכתא ולא פליג בין מתנת אב למתנת אחר ואפילו בירושה הבאה מאיליה וכבר פרישנא לה בכתב זכוי דהא דרב הונא ליתה.
<h2>דף קמב:</h2>
ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לברי דיהוו ליכי מנאי אתא בריה קשישא וקא קביל ליה אמר ליה קני כחד מנייהו ואסיקנא קני כחמור הוא ולא קנה אחד מהן בכח אותה מתנה אלא כשימות האב כולן חולקין בשוה. ואתמר קני כחמור לא קנה את וחמור רב נחמן אמר קנה מחצה והלכתא כותיה בדיני. ואף על גב דאמרינן בקדושין (נ"א.) היכי דמי אילימא דאמר להו כולכם את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה לאו דהכי הלכתא אלא אביי ורבא הוא דקא מתרצי אליבא דרב המנונא והיינו דקאמר הכא ולאו מי אוקימנא כלומר משום קושיא דקשיא לרב המנונא אוקמוה התם באומר הראויה לביאה מכם תתקדש לי ומיהו הלכה כרב נחמן. והני הלכות דרבי שמעון קיירא דאמ' קני את וחמור לא קנה ליתה. ההוא דאמר לה לדביתהו נכסי לך ולבניך אמר רב יוסף קנתה מחצה דתניא רבי אומר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו. והלכתא כרב יוסף בשדה קנין ומחצה. ההוא גברא דשדר פיסקא דשיראי וכו'. והלכתא קרו אינשי לברא (ברי) [בניי] ולבר ברא [בר] ברי ולתרי פלגי דקלי דקלא.
<h2>דף קמו:</h2>
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת ורבי שמעון בן מנסיא היא דאזיל בתר אומדנא דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים וכו' ואמר רב נחמן הלכה כרבי שמעון בן מנסיא. ותניא הרי שהיה חולה ומוטל על המטה ואמר דומה לי שיש לי בן עכשיו שאין לי בן נכסי לפלוני היה חולה ומוטל על המטה ואמר דומה לי שאשתי מעוברת עכשיו שאינה מעוברת נכסי לפלני ונודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת אין מתנתו מתנה. והלכך מתניתין נמי אין מתנתו קיימת ואי עמד לא הויא מתנה ואף על גב דלא הדר ביה כי שכיב נפלי נכסי קמי יתמי כדאמרינן לקמן (קנ"ג.) דלא הוה כתיב ביה מגו מרעיה איתפטר לבית עלמיה ואמרי יורשין דעמד ואף על גב דלא הדר אבטילא לההיא מתנתא. ירושלמי בפרק אלמנה (כתובות פי"א ה"א) דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן והוא שמת מאותו חולי הא אם הבריא לא. ובמסיים ואומר תנו שדה פלנית לפלני אמר רבא אמר רב נחמן אף על גב דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שהיורש אינו יכול למחול דמתנת שכיב מרע אינה של תורה ועשאוה כשל תורה.
<h2>דף קמז:</h2>
אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלני בבית זה יאכל פלני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלני וידור בו תנו דקל זה לפלני ויאכל פירותיו כדפרישנא במאמר שני ורבינו שרירא אמר מפני שלא אמר ידור בו כך וכך דידור בו אפילו שעה אחת במשמע. והלכתא מילתא דאיתיה בבריא בקנין איתיה בשכיב מרע בצואה בעלמא מילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע. והא דאמר רבא שכיב מרע שאמר הלואתו לפלני הלואתו לפלני אף על גב דליתיה בבריא דהא בבריא לא מהני קנין דאין מטבע נקנה בחליפין ואינה ברשותו ואיתה בשכיב מרע הא נמי איתיה במעמד שלשתן בבריא דאמר רב כהנא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלני במעמד שלשתן קנה ורב פפא אמר הואיל ויורש יורשה אבל דבר שאין בו ממש ודבר שאין בו הקנאה אפילו יורש אינו יורשה אם הורישוה לו מורישיו. וכן הלכתא.
<h2>דף קמח:</h2>
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולן עמד חוזר בכולן אם כנמלך מת קנו כולן עמד אינו חוזר אלא באחרון שבהן. ומסתברא דלא משכחת לא אלא בשכיב מרע בקנין ומייפה את כוחו דאי מחמת מצוה ונמלך ועמד הא קימא לן עמד חוזר אף על גב דשייר (קנ"א:) ואי בשכיב מרע בלא קנין נמלך ומת אמאי קנו כולן הא קיימא לן מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואף על גב דמת. ואי בקנין הא קיימא לן כשמואל דאמר מתנת שכיב מרע שכתב בה קנין לא ידענא מה אידון בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ואי במחלק אמאי קנו כולן אלא על כרחך בשכיב מרע בקנין ומיפה את כוחו כדאמרינן לקמן (קל"ו.) וקנינא מניה מוסף על מתנתא דא ואי נמי במזכה על ידי אחר כדלקמן. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינת הים ומתניתין באומר כל נכסי אי נמי במוחזק. וכתב גאון שכיב מרע דפטר אתתיה משבועה ובתר כמה יומי הדר ביה מההוא פקדתא אי בעידנא דפקיד אמר עיינית במילי דידה ולא אשכחית בה שום טענה וחשדא הוי כהודאה ולא מצי למהדר ואי סתמא פטרה איכא למימר יקרא בעלמא עביד לה והדר ביה השתא ומחייבא שבועה והוה ליה כמתנת שכיב מרע דיכיל למהדר. איבעיא להו חזרה במקצת הויא חזרה בכולה או לא ואסיקנא הלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה והא דתניא כולן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה משכחת לה בשמת בין בשכיב מרע בין במצוה מחמת מיתה. ומשכחת לה כשעמד בשכיב מרע ועל כרחיך בקנין. וסיפא דקתני מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה לא משכחת לה אלא בשעמד ובקנין דאי בשמת ליקנו תרווייהו. שמע מינה דחזרה במקצת הויא חזרה בכולה לא שנא שכיב מרע וקנו מידו ולא שנא מצוה מחמת מיתה בכולהו הויא חזרה ומתני' בשכיב מרע ובקנין מתוקמי ובמצוה מחמת מיתה וכן הלכתא. ומסתברא דחזרה דמנכרא בעינן כגון שנתן לראשון שתי שדות במקום פלוני וחזר בו ואמר אחת מאותן השדות אני נותן לפלני אבל אי לא אתברר חזרה דיליה לאו חזרה היא. וחזינא לרבוותא דאפישו בהלין מילין. ולא נהירא לן. אבעיא להו שכיב מרע שהפקיר והקדיש כל נכסיו או חלק לעניים ועמד מהו בעינן שיורא או לא וסלקא בתיקו. וכתב רבינו אבן מגש אף על גב דלא שייר אם עמד אינו חוזר. ומסתברא דעד כאן לא קא מבעיא ליה אלא הכא דשייר אי מהני שיור ואם עמד אינו חוזר או דלמא אף על גב דשייר חוזר אבל היכא דלא שייר לא מבעיא ליה דאזלינן בתר אומדנא וסלקא בתיקו ואוקי ממונא בחזקת מריה ואף על גב דשייר אם עמד חוזר. אמר רב ששת יטול ויזכה ויחזיק כולן לשון מתנה הן. במתניתא תנא אף יירש ויחסן בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקא היא ויהנה בהן ויטען בהן ויעמוד בהן סלקי בתיקו ולא קני. ולשון נכסי לפלוני או שאמר יהיו לפלני בראוי ליורשו לשון ירושה ובאינו ראוי ליורשו לשון מתנה. ושכיב מרע שמכר כל נכסיו איתנהו לזוזי עמד חוזר ליתנהו לזוזי עמד אינו חוזר.
<h2>דף קמט.</h2>
שכיב מרע שהודה מהו תא שמע דאיסור הוו ליה תליסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה. וגרסינן בקידושין (י"ז:) לוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו וכו'. ואוקימנא בהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו דליכא למיחש שמא יחזור לסורו כדפריש רבינו שלמה ומשום הכי איקפד רבא. ואיכא מאן דאמר דהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו והני מילי בגר וגיורת אבל רב מרי דגוי הבא על בת ישראל הוה בתר אימיה גריר ולא בתר אבוה. ומשום הכי איקפד רבא. והרב כתב הני מילי דאתא לידיה בתורת הלואה הא לא אתא לידיה בתורת הלואה אין רוח חכמים נוחה הימנו. אמר רבא היכי קני להו רב מרי להלין זוזי אי בירושה הא לאו בר ירושה הוא דהורתו שלא בקדושה הוה אי במתנת שכיב מרע כל היכא דאיתיה בירושה איתיה בשכיב מרע וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכיב מרע כלומר מקבל המתנה אי ליתיה בירושה ליתיה במתנת שכיב מרע הלכך נהי דאיסור מצי מקני למאן דאיתיה בירושה רב מרי לא מצי קני במתנת שכיב מרע כיון דליתיה בירושה ומסתברא דכל היכא דליתיה בירושה כישראל לא קני במתנת שכיב מרע כגון גר וכגון רב מרי שהורתו שלא בקדושה ואפילו ישראל נותן לו במתנת שכיב מרע לא קני דמתנת שכיב מרע דרבנן היא וכי עבוד רבנן תקנתא דלהוי המקבל כיורש הני מילי לישראל דמצי למהוי יורש אבל לגר דלא מצי למהוי יורש לא עבוד רבנן תקנתא אבל נותן מתנה אפילו הוא גר דבריו קיימין. ודיקא נמי דקאמר ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה הוה אלמא ארב מרי מהדר. ורבינו שמואל דאמר גר לאו בר צואה הוא ורב יצחק אלפסי דאמר מתנת שכיב מרע למי שאינו יורש ואפילו לגר בעלמא קני אבל לגבי יורש דידיה לא קני לא נהירא לן דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא רב מרי דהוא בריה לא קני גר דעלמא קני אלא כדפסקינן.
<h2>דף קמט:</h2>
שייר כל שהו מתנתו קיימת וכמה כל שהו רב יהודה אומר קרקע כדי פרנסתו ורב ירמיה בר אבא אמר מטלטלין כדי פרנסתו וקיימא לן כרבי ירמיה דרבי זירא קאי כותיה דאמר כמה מכוונא שמעתא דסבי וליתה לאתקפתא דרב יוסף דאמר רבא אמר רב נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן ואלו הן שכיב מרע ועבדו ואשתו ובניו ומברחת ובכולהו מטלטלי הוי שיור לבר מכתובת אשה וכו'. ולא אתברר לן היכי אייתי רב אלפס ורב אחא מהכא סייעתא דלא בעינן כדי פרנסתו וכתב רב אחא אף על גב דפליגי רב יהודה ורב ירמיה בר אבא הלכה כרב נחמן בדיני דמדקאמר עד שיכתבו כל נכסיהן אלמא קרקע לאו דוקא אלא כל שהוא דוקא ולא בעינן כדי פרנסתו. ומסתברא דכולי עלמא כדי פרנסתו בעינן והלכתא כרב ירמיה דאי כפסקא דרבוותא רבא דאמר כמאן לא כרב יהודה ולא כרבי זירא ולא כרב יוסף אלא רבא לא אתא לאשמועינן אלא דקרקע לאו דוקא אבל כל שהוא אפשר דוקא ואפשר לאו דוקא. ומשמע דכולהו סבירא להו כדי פרנסתו והלכתא הכי ורב יוסף יחידאה הוא. מיהו לא בריר לן כדי פרנסתו מאי היא דמי ידעינן כמה חיי ואיכא למימר כדי פרנסתו שנים עשר חדש כדאמרינן (קל"ח:) גבי הניח בנים ובנות בריש גמרא פרק מי שמת.
<h2>דף קנ.</h2>
אמר מטלטלי לפלניא כל מאני תשמישתיה קני לבר מחיטי ושערי כל מטלטלי אפילו חיטי ושערי אפילו רחיים העליונה לבר מרחים התחתונה כל דמטלטל אפילו רחים התחתונה. אבעיא להו עבדא כמקרקעי דמי או לא. וכתב רבינו יצחק אלפס הלכתא כמטלטלי דמי דהא אפסיקא הלכתא בפרק יש נוחלין (קכ"ח:) הלכתא אין גובין מן העבדים. ומסתברא מדלא אייתינן הכא הא דבבא קמא (י"ב.) והא דיש נוחלין שמע מינה דלא קא מבעיא ליה אלא לענין מכר ומתנה משום דאיכא למימר מדהוה ליה למימר נכסי וקאמר מטלטלין משמע דעבדא לא הוי בכלל מטלטלין דהא אתקש לשדה אחוזה לכל מילי דכתיבי באורייתא כדפרישנא במאמר אגב או דלמא כמטלטלין דמי דהא לענין גובינא כמטלטלין דמי ובתרי דוכתי הוא דאבעיא לן אי כמטלטלי דמי או לא לענין מכירה הכא ולענין גוביינא ולגוביינא אפשיטא והכא לענין מכירה לא אפשיטא ולקולא ולא קני. אמר נכסי לפלני עבדא ארעא גלימא זוזי שטרא בהמות עופות תפילין כולהו איקרי נכסים. ספר תורה סלקא בתיקו ולקולא. והא דאמרינן בהמוכר את הבית (ס"ב.) אמר נכסי לפלוני אפילו בתי ועבדי אבל מטלטלין לא לא קשיא דהתם מכר והכא מתנה. ואיכא מאן דאמר התם אמר נכסיי הכא אמר נִכְסֵי.
<h2>דף קנא.</h2>
אמר שמואל כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו ושני קנה ראשון לא קנה לא שנא לעצמו ולא שנא לאחרים. אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטרי אמרה להוו לעמרם ברי ואף על גב דאותיות לא קני אלא במסירה הכא קני דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. והאי דלא אמר טעמא דלקנו משום דמצוה לקיים דברי המת פירש רבינו יעקב (עי' קמ"ט. תוס' ד"ה דקא) משום דלא אמר מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאיתיה למתנה ביד שליש כדאשכחן גבי תנו שקל לבני בשבת ובהולך מנה לפלני אבל ליתה ביד שליש לא אמרינן. והא דגרסינן (גיטין מ'.) בפרק השולח מי שאמר בשעת מיתתו פלנית שפחתי עשתה לי קורת רוח ייעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח ומוקמינן לה כרבי מאיר התם נמי זכו בה שמים וכמי שבא ליד שליש דמי. ומסתברא דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא בבריא או בשכיב מרע דדיניה כבריא כדפרשינן לקמן. ירושלמי (פי"א דכתובות ה"א) רבי יוסי ברבי אלעאי עייל עובדא קומי רבי יוסי שכיב מרע שאמר ינתנו אותיותי לפלני מהו אמר לו אין שכיב מרע מזכה אלא בדברים שהן נקנין או בשטר או במשיכה ואלו נקנין במשיכה ובשטר כהדה דתני ספינה נקנית במשיכה וכו' ואותיות נקנות במסירה דברי רבי רבי נתן אומר ספינה ואותיות נקנות במשיכה ובשטר כתב ולא משך משך ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימשוך ואגמרא דילן סמכינן.
<h2>דף קנא:</h2>
אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה קרנא דפרדיסא וכו' (ב"ב קנ"א:) אמר להו לסהדי היכי הוה עובדא אמרו ליה אמרה ווי דקא מתה ההיא אתתא אמר ליה אם כן מצוה מחמת מיתה הוא וחוזר שמע מינה אפילו בקנין ושיור עמד חוזר מת קנה. וכתב רב שמואל בר חפני מי שמזכיר שם מיתה הוא הנקרא מצוה מחמת מיתה הא לאו הכי לא. ומסתברא כל מסוכן שחליו קשה וניכר שמצוה מחמת מיתה הוא הוה ליה מצוה מחמת מיתה ואף על פי שלא הזכיר שם מיתה ושלשה ימים הראשונים הוא נקרא שכיב מרע ואם הוא מזכיר שם מיתה אפילו באותן הימים מצוה מחמת מיתה הוא ואחתיה דרב דימי בשלשה ימים הראשונים הוה כדאמרינן כל אימת דהות חלשא וכו' לאחר שלשה ימים הוא מסוכן כדגרסינן בירושלמי דפאה (פ"ג ה"ז) איזהו שכיב מרע כל שלא קפץ עליו החולי וכו' כדאיתא לעיל בגט ומסוכן אף על פי שלא הזכיר שם מיתה דינו כמצוה מחמת מיתה וכן המפרש והיוצא בשיירא (עי' גיטין ס"ה:). והא דנהיגי למכתב בשטרי צוואות ודבורו ומילולו מכוונין בפיו יודע לשאול, ולהשיב על הן הן ועל לאו לאו מילתא יתירתא היא דלא בעינן בדיקה אלא בנשתתק כדפרישנא לעיל. ובנשתתק הוא דבעינן בדיקה כדגרסינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע"א.) כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לירושות ולעדויות וכו' ואוקימנא התם בעדות אשה דאקילו בה רבנן אבל עדויות דעלמא לא וירושות ירושת בנו בכור ומשאות ומתנות נמי דידיה אבל לאסהודי בבדיקה לא. ירושלמי הדא אמרה שאדם מעיד עדותו מיושב. ודוקא על ידי הדחק. תשובה לגאון בריא שאמר בלשון צוואה מתירא אני שמא יארע בי מות פתאום והריני מצוה כך וכך אין בו דין מצוה מחמת מיתה אלא אם כן מת סמוך לדבריו יום או יומים שהוא כמו ששנינו (גיטין ס"ו.) בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה כו' ואם הוכיח סופו על תחילתו הרי זה גט. גרסינן בפרק מי שאחזו (גיטין ע"ג.) שכיב מרע שניתק מחולי אל חולי מתנתו מתנה וכתב רב יצחק אלפס סוגיא דשמעתא התם בשלא עמד והלך על משענתו אבל עמד מחולי אל חולי והלך על משענתו אומדין אותו אם מת מחמת חולי הראשון מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה ואם הלך בשוק בלא משענתו אין מתנתו מתנה ואין צריך אומד. אלמא אפילו גבי יורש חוזר משעמד כדאיתא לעיל. אבל רבינו שלמה פירש גבי גט הוא דבעיא אומדנא משום דקאמר מחולי זה אבל במתנה לא בעינן אומדנא אפילו הלך על משענתו. ומסתברא מדמסיק בגמרא דאביי ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא מתניתין כדקא סלקא דעתין מעיקרא היא ועמד דקתני עמד ממש, ואפילו הכי בעי אומדנא. אבל עמד מחולי אל חולי והלך על משענתו לא בעי אומדנא ומתנתו מתנה.
גרסינן בפרק קמא דגיטין האומר תנו מנה לפלני ומת יתנו לאחר מיתה כתב רבינו אלפסי מתניתין בשכיב מרע דדבריו ככתובין וכמסורין דמו והא דאמרינן והוא שצבורין ומונחין בקרן זוית ליתה. ולא שנא מנה זו ולא שנא מנה סתם נותנין דקיימא לן למנה קבור לא חיישינן. ומסתברא דאליבא דהלכתא ליכא לאוקומה בשכיב מרע דהא קיימא לן בשכיב מרע אף על גב דלא אמר תנו נותנין כרבי שמעון שזורי אלא בבריא מתוקמא ובמעמד שלשתן ואף על גב דאין צבורין. ולסברא דרבינו שלמה דאמר דאף על גב דליתיה ביד שליש אמרינן מצוה לקיים דברי המת אף על גב דליתיה במעמד שלשתן יתנו לאחר מיתה. ונראין דברי רבינו. ובמצוה לקיים דברי המת איתה בבריא ובשכיב מרע במתנה במקצת דדיניה כבריא אבל בכולה ובמצוה מחמת מיתה אמרינן ככתובין וכמסורין דמו. והא דקא פריך הכא בבריא והא לא משך אליבא דמאן דלית ליה מצוה קא פריך דאי סבירא ליה כרבי מאיר אפילו אין צבורין נמי. ודרב ליתה כלל. ומתוקמא בבריא כדפרשינן ומתוקמא נמי בשכיב מרע ודוקא במצוה מחמת מיתה או במחלק [כל] נכסיו כדאיתא פרק מי שמת (קנ"א:) והתם נמי מצי לאוקומה בבריא אלא אפילו בשכיב מרע אוקמה אליבא דרב פפא. ורב אלפס סמך אההיא שנויא דהתם.
כתב מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין כותב בכך וכך בשבת וכו' איך פלני בר פלני פקיד קדמנא כד קציר ורמי בערסיה ומגו מרעיה אתפטר לבית עלמיה וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק וכך אמר לנא הוו עלאי סהדי בקנין וכתובו וחתומו והבו ליה לפלני בן פלני מחמת דצביתי ברעות נפשאי ואקניתי ליה לפלני בן פלני דנן כל מה דאית לי תחות כל שמיא מקרקעי ומטלטלי ולא שיירית מנהון אלא ארעא פלן בסימנהא ובמצרנהא ושארא יהבית ליה לפלני דנן במתנה אלימתא ואינש לא ימחי בידיה מן יומא דנן ולעלם ומתנה דא שרירא וקיימא כחומר כל שטרי מתנתא דשכיב מרע דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וקנינא מפלני לפלני בכל מה דכתיב ומפרש לעיל במנא דכשר למקניא ביה שריר וקיים. ואם הוא מצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין כותב איך פלני בן פלני פקיד קדמנא כדקציר ורמי בערסא ותקיף ליה עלמא טובא ומסתכן ומגו מרעיה איתפטר לבית עלמיה וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק וכן אמר לנא פלני דנן כל נכסי דאית לי מקרקעי ומטלטלי כלהון יהון לפלני דנן ליה ולכל דאתי מחמתיה ואינש לא ימחי בידיה מיומא דנן ולעלם ותפקדתא דאפקדית קדמיכון מחמת מותא דלא להשנאה בה כחומר כל שטרי פקדתא דנהיגין בישראל ואנחנא סהדי כתבנא וחתמנא כל מאי דשמענא מפומיה ויהיבנא ליה לפלני למהוי בידיה לזכו.
<h2>דף קנב.</h2>
אתמר מתנת שכיב מרע במקצת אמרוה קמיה דרבא משמיה דמר זוטרא הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת שכיב מרע ומסקנא דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין אף על גב דמית מצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמית עמד חוזר אף על גב דקנו מניה ומתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין קיימא לן כשמואל דאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואפילו נכתב השטר מחיים ומת לא קנה אלא אם כן כתוב בו מהיום אי נמי שצוה למסור לו השטר מחיים דמוכחא מילתא דדעתו להקנותו מחיים אבל בסתמא כיון שכתוב בו קנין לא שמא לא רצה להקנותו על ידי דברי שכיב מרע שהן ככתובין וכמסורין אלא במתנת בריא בקנין, ושטר שכיב מרע אינו קונה מחיים שאין דעתו להקנותו אלא לאחר מיתה ואפילו לרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו הני מילי בבריא אבל שכיב מרע לא. והא דגרסינן כתבו ותנו מנה לפלני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אפילו כתב מחיים אין נותנין (לאחר מיתה) ואין כותבין לאו דוקא. ואית דלא גרסי התם ומת והא דאמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אף על פי שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא לאחר מיתה הא לא עמד קנה במיפה את כוחו היכי דמי מיפה את כוחו אמר רב חסדא דכתב בה וקנינא מניה מוסף על מתנתא דא הא לאו הכי לא קני. ומסתברא מדרמינן מדשמואל אדשמואל מהא דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אף על פי שקנו מידו אם עמד חוזר שמעינן מינה דמתנת שכיב מרע דפליגי בה רב ושמואל במתנת שכיב מרע בכולה היא דלא בעיא קנין והוה בה קנין וכיון דאית בה קנין הוה לה כמתנת שכיב מרע במקצת דאמר כתבו ותנו והוא הדין במצוה מחמת מיתה בין בכולה בין במקצתה דלא בעיא קנין והוה בה קנין אי נמי במתנת שכיב מרע בכולה בלא קנין או במצוה מחמת מיתה דאמר כתבו ותנו דאמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. אבל מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין ואית בה קנין מתנת בריא היא וכיון דבעיא קנין אף על פי שכתב בה קנין לא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכן כתב רבינו חננאל דבמתנת שכיב מרע בכולה פליגי. ורבינו שמואל פירש דבמתנת שכיב מרע במקצת פליגי ומשום דכתב קנין בשטר הוא דאמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וצריך עיונא. ונקיטינן דמתנת שכיב מרע או מצוה מחמת מיתה בין בכולה בין במקצתה אם אמר כתבו ותנו לא גמר להקנותו אלא בשטר. ובמתנת שכיב מרע בכולה לרבינו חננאל אי נמי מצוה מחמת מיתה בין בכולה בין במקצתה וקנו מידו נמי ומת לא קנה עמד חוזר בכולן. אבל במיפה את כוחו ומת קנה חוץ ממתנת שכיב מרע במקצת וקנו מידו וכן הלכתא.
<h2>דף קנב:</h2>
פשיטא כתב לזה וכתב לזה היינו דכי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי ושני קנה כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה קיימא לן כשמואל דאמר שני קנה והרי היא כמתנת שכיב מרע. ושמעינן מהא דזכוי וקנין לענין חזרה כי הדדי נינהו ולענין מקנא בזכוי קנה דומיא דמיפה את כוחו בקנין לא קנה. בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו שכיב מרע שכתב וזיכה וקנו מידו אין לאחר קנין כלום ואינו חוזר לא לעצמו ולא לאחרים.
<h2>דף קנג.</h2>
ההוא דכתבינהו לכלהו נכסי וקני מידו ופירשו רבוותא דכתב וזכה וקנו מידו ומשום הכי לא מצי הדר ביה. ובנוסחא דילן ההוא דקנו מיניה ופר"ש בשיור ובקנין. ההוא שטרא דהוה כתיב בה בחיים ובמות רב אמר הרי היא כמתנת שכיב מרע ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא ואמרי נהרדעי הלכתא כותיה דרב ואמר רבא אי כתב בה מחיים קנה ולית הלכתא כותיה.
לא כתב בה שכיב מרע היה הוא אומר שכיב מרע היה והן אומרים בריא היה עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. ההוא שטרא דהוה כתיב בה בדקציר ורמי בערסיה ולא הוה כתיב בה ומגו מרעיה אתפטר לעלמיה אמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו ואסיקנא כמאן אזלא הא שמעתא דרבא כמאן כרבי נתן. ובעל מתיבות פסק כרבא ורב אלפס אמר דלית הלכתא כותיה אלא כרבי יעקב דקאי כרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה בהא דתנן לא כתב בה שכיב מרע היה והוא אומר וכו' וקימא לן כרב הונא דאמר ראיה בעדים וקא מפלגי בפלוגתא דרבי יעקב ורבי נתן, ורבנן כרבי יעקב וכן אמר רבה ראיה בעדים הלכך ליתה לרבא אלא אוקי ממונא בחזקת מאריה. וקשיא לן לרב אלפס דבנוסחא דידן בתרווייהו גרסינן רבא ואם כן קשיא דרבא אדרבא. ומסתברא דרבא דאמר ראיה בעדים לאו משום דסבירא ליה כרבי יעקב דהא איהו כרבי נתן סבירא ליה כדאמרן. אלא היינו טעמא דכיון דאית ליה חזקה להאי ואית ליה חזקה להאי אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה כרבנן והיינו דאקשי ליה אביי לרבא מאי טעמא אמרת ראיה בעדים דהא את בעלמא כרבי נתן סבירא לך אילימא משום דבכולהו כתיב בהו כדמהלך על רגלוהי בשוקא וכו' איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ואוקי ממונא בחזקת מריה אבל היכא דלית ליה חזקה לאידך אזלינן בתר השתא כההוא עובדא דהוה כתיב כדקציר ורמי בערסיה ולא דחינן לההיא דרבא דאמר הרי מת וקברו מוכיח עליו ובעל מתיבות פסק כרבא והא דרבא דאמר ראיה בעדים הלכה. ועוד דסוגיא דשמעתא כרבי יוחנן וריש לקיש דמפכי ושקלי וטרו לאוקומה למשנת בר קפרא כרבנן ולא כרבי מאיר וכרבי זירא דאמר ברם נראין דברי רבינו וכו' ועל כרחין מפכינן למתניתין ולמתניתא דידן. ולמאן דאמר ראיה בעדים פליגי בבריא ובשטר מקוים בפלוגתא דרבי נתן ורבי יעקב דרבנן כרבי נתן ורבי מאיר כרבי יעקב הלכך הלכתא כרב נתן דרבנן קיימי כוותיה והלכתא כרבא בתרווייהו. אבל אם הוא שכיב מרע דכולי עלמא עלייהו להביא ראיה ואף על פי שהנכסים בחזקתן. ובנוסחא דרב אלפס נמי איכא למימר דהלכתא כרבי יוחנן דאמר ראיה בקיום השטר וכדאפכינן דהא קיימא לן בכל דוכתא רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן לבר מתלת. רבינו אפרים. ואף על גב דמטא קרקע לידא דמקבל מתנה מפקינן מיניה דקיימא לן קרקע בחזקת בעליה קיימא דכל שטר דלא כתיב ביה דשכיב מרע היה וטעין הוא או יתמי דשכיב מרע היה אי תפש מפקינן מיניה והני מילי תוך שלש אבל לאחר שלש אמרינן מגו ודוקא מקרקעי אבל מטלטלי דמטו לידיה דמקבל לא מפקינן מניה.
<h2>דף קנו.</h2>
המחלק נכסיו על פיו רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להן אחריות וכו' רבי יהודה אומר בשבת אמרו קל וחומר בחול אמר רבי לוי קונין משכיב מרע ואפילו בשבת ולא לחוש לדברי רבי אליעזר [אלא] שמא תטרף דעתו עליו. וקונין באמירה קאמר ואף על גב דקני נכסים בשבת ואיכא למגזר שמא יכתוב אפילו הכי קונין שלא תטרף דעתו עליו. ירושלמי (פ"ט ה"ו) עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן והוא שמת מאותו חולי. מסוכן שחלק נכסיו בין בחול בין בשבת מה שעשה עשוי ואם היה בריא עד שיכתוב.
<h2>דף קעד:</h2>
גרסינן בפרק גט פשוט אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ופירש רבינו אבן מגש דוקא בשעה שהקדיש אבל לאחר שהקדיש אפילו אמר תנו אין נותנין דהא איבעיא לן בפרק מי שמת (קמ"ח:) שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו מהו וסלקא בתיקו ואינו חוזר. ומסתברא אפילו אחר שהקדיש קאמר רב הונא. והתם לא קא מבעיא ליה אלא אי מהני בה שיור כדפרשי' אבל אמר כל נכסי פשיטא ליה דחוזר. וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלני בידי אמר תנו נותנין בלא שבועה לא אמר תנו אין נותנין ואפילו למאן דאמר מלוה על פה גובה מן היורשין קאמר, דלא גבי אלא בשבועה. הכא במאי עסקינן דנקיט שטרא מכלל דרב ושמואל דלא נקיט שטרא הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין ואף על גב דאמר תנו אלא הכא דלא נקיט שטרא לרב ושמואל אף על גב דאמר תנו אין נותנין דמלוה על פה אינה גובה מן היורשין ולדידן דסבירא לן דמלוה על פה גובה מן היורשין אי לא נקיט שטרא ואמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין והכא אידי ואידי דנקיט שטרא והא דרב הונא במקויים והא דרב ושמואל בשאינו מקויים ואפילו למאן דאמר מלוה על פה גובה מן היורשין אמר תנו נותנין דהא קיימיה לשטריה לא אמר תנו אין נותנין דאדם עשוי שלא להשביע את בניו. והלכה כרב ושמואל. ואיכא מאן דכתב למאן דאמר מלוה על פה גובה מן היורשין אף על גב דלא אמר תנו נותנין ואפקו הא דרב ושמואל מהלכתא. ומסתברא דהלכה כרב ושמואל ומלוה על פה גובה מן היורשין היכא דאמר תנו. לרבינו אפרים רבנן קמאי כלהו כרב ושמואל סבירא להו ורב פפא הוא דפסק הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין בתר הכי בכמה דורות.
<h2>דף קעה.</h2>
ואמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ויתומים אומרים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין תנו מנה לפלני ואמרו יתומין חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין ודייקינן מינה טעמא דאמרו חזר ואמר לנו אבא פרעתי אבל לא אמרו חזר ואמר לנו אבא פרעתי נותנין ואף על גב דלא אמר תנו. ומסתברא דוקא דאיכא שטר בידיה ומקויים אבל איכא שטר בידיה ואינו מקויים הא אמרינן לעיל רב ושמואל דאמרי תרווייהו אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ואוקימנא באינו מקויים אבל הכא דמקויים ולא אמרו חזר ואמר לנו אבא פרעתי נותנין בלא שבועה ואפילו הכי אם אמרו יתומין חזר ואמר לנו אבא פרעתי מהימני, ובשבועה דהבא ליפרע מנכסי יתומין פרעו אבל אם אמר תנו ואמרי יתומין חזר ואמר לנו אבא פרעתי לא מהימני למימר שטר פריעא הוא וגבי בלא שבועה. ורבי אלפס אמר התם דלא אמר בתורת הודאה וכו' כדאיתא בהלכות. כתב גאון יורשין שאמרו אמר לנו אבא שטר זה שכתוב עלי באונס נכתב ולא נתקיים עליו מודעא והשטר קיים דיניה כמאן דאמרי אמר לנו אבא לא לויתי ואמר רב זריקא אמר רב יהודה אם אמרו יתומין אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין מהן בלא שבועה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי (כתובות פ"ח.). אבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו צריך לומר את עדיי או לא, צריך לומר כתובו או לא, אדם משטה בשעת מיתה או לא, הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו.
